איך נרחיב סיפורים מועדפים בטיפול? קצת על רעיונות ודרכי עבודה בגישה הנרטיבית
משפחת טל (שם בדוי) הגיעה לטיפול משפחתי בשל תחושות של דאגה לבת הבכורה, אורלי, (שם בדוי), בשל התנהגויות החורגות מהמקובל במשפחה וחציית גבולות התנהגותיים וחברתיים. דווח על מריבות רבות בעיקר בין האם לבת ותחושות של חוסר אונים מצד ההורים לגבי האפשרות להשפיע על חייה ובחירותיה של בתם.
אורלי אמרה שלא טוב לה במשפחה כי חשה נתק בינה לבין המשפחה. הנתק בא לידי ביטוי בכך שהיא נמצאת רוב היום בחדרה, כמעט לא מדברת ולא משתפת את ההורים במה שקורה לה. זאת מכיוון שהניסיון שלה היה שאם הייתה מספרת משהו על בעיה או דילמה שחווה, זה הופך מהר מאוד להטפה מצד אמה, לתגובות של כעס, ולכן למדה להפסיק לדבר. קשה לה לנהל שיחות עם עצמה ולכן היא מדברת עם חברות, אבל אף אחת לא יכולה להבין אותה באופן מלא. קורה שהיא נתקלת בבעיות בביה"ס, אבל לא מספרת על כך, כי ברור לה שתקבל נזיפות ואף פעם לא יצדיקו אותה. הקשרים אותם מנהלת עם בנים מגונים ע"י ההורים ולכן היא נמנעת מלדבר גם כך ודורשת חופש מלא מהוריה. עם זאת, דיברה על תחושת קושי על כך שאין לה עם מי להתייעץ ולהתנחם.
האם חשבה שלא מדובר בנתק כי "אני לא התנתקתי מהבת שלי ואני נוהגת ומקפידה להיות בקשר איתה ולהחמיא לה, לשאול לשלומה" וכו'. היא הגדירה את הקושי כנעוץ בהסתגרות של אורלי, הסתגרות אשר באה לידי ביטוי במריבות רבות ובהתייחסות של אורלי אל אמה כאויבת ומביאה אותה לדאגה גדולה לבתה.
האב טען שבינו לבין בתו אין נתק או הסתגרות כי "אני החלטתי לזרום איתה". החלטה זו שלו הסתמכה על כך שהוא סומך על הבגרות והעצמאות שלה, דבר אותו הוכיחה לדבריו כבת בכורה. עם זאת הביע דאגה ליחסים של אורלי עם אמה והביע משאלה לראות יחסים רגועים ביניהן.
בשיחות הראשונות התייחסנו אל הנתק, ההסתגרות והמריבות בשפה מחצינה, כפי שתיארתי במאמר קודם אותו כתבתי (רועי וההפרעות). במהלך השיחות ניתן היה לשים לב לכך שלצד התיאורים על הקשיים ביחסים עולים אירועים רבים שאינם עולים בקנה אחד עם התיאורים הקשים. לאירועים אלה מתייחסת הגישה הנרטיבית כ"אירועים ייחודיים" (unique outcomes). מדובר על אירועים שאינם תואמים את אותם אירועים רוויי בעיה שתוארו כסיבה בגללה הגיעו לייעוץ.
- בפגישה לאחר מכן הגיעו בני המשפחה מחויכים כאשר ניכר קשר טוב וקרוב ביניהם. הסתבר שעלו הרבה אירועים ייחודיים במהלך הזמן מאז הפגישה הקודמת:
- הנתק הצטמצם: האם דיווחה שהיא רואה את אורלי יותר מחייכת, יותר רגועה. "כמו שראיתי בעבר שלא טוב לה, אני רואה עכשיו שטוב לה. לכן הנתק הצטמצם". נוסף לכך, סיפרה שהם מדברים יותר עם אורלי והיא יותר גלויה בפניהם. גם התיאור של אורלי את המצב השתנה והיא אמרה: "אי אפשר לקרוא לזה נתק, זה קו שמפריד ביננו. לקו קוראים הקו ההורי". מגדירה קו זה כטבעי כי ילדה לא מספרת הכל להוריה.
- אורלי הגיעה למסקנה ש"אין כמו לדבר עם ההורים".
- אורלי החליטה לשתף את ההורים בבעיות חברתיות מסוימות. ההורים הגיבו בצורה תומכת, דבר שהביא לצמצום הנתק.
- ההורים החליטו על קו חדש ביחסיהם עם אורלי שקראו לו "ההחלטה לסמוך על הבת שלנו." האב אמר שתמיד סמכו עליה מגיל צעיר. היא עזרה מאוד עם האחים הקטנים, ולכן, גם כאשר היצרים סוערים, אין סיבה להפסיק לסמוך עליה, אלא אולי להדריך ולכוון אותה, לשוחח איתה, אבל לסמוך עליה, כי ביסודה היא אדם בוגר. גם האם הביעה רצון להשתלב בקו של בעלה.
- אורלי דברה על דרך חדשה שמצאה להרגעת היצרים הסוערים – כתיבת רגשותיה במחשב.
בפגישה הבאה המשיכה הרחבת הסיפור המועדף:
- אורלי אמרה: התרגלנו – אנחנו כמו חברים. יש כבוד הדדי – זאת בהתייחס ליחסים עם הוריה. אבא ואני בקשר מצוין. הוא מבין אותי, מביא לי יד תומכת, וסומך עלי. הוא מחליט עלי הדברים מהותיים, כמו אלימות. "אבא צריך לדאוג לביטחון של הילדים". את אמא אני לא שונאת, אבל אנחנו לא מסתדרות. עם זאת, אנחנו אוהבות.
- בהתייחס לבעיות בביה"ס אמרה אורלי – שיצא לה שם רע והיא לא מוכנה לקבל זאת. ביקשה מאביה לעזור לה להילחם בשם הרע והא הגיע לביה"ס ושוחח עם היועצת תוך הבהרה שעניין זה עומד להסתיים. אורלי חוותה זאת כתמיכה משמעותית.
בדקתי עם אורלי האם אלו התפתחויות חיוביות בעיניה והיא השיבה בחיוב. למה? "כי אני דבר לכל החיים: נכנסתי למשהו, אכלתי אותה ואני נחושה שלא להיכנס לזה יותר". הוסיפה שהמוטו שלה הוא: "נכנסת למשהו, את משלמת על התוצאות ואח"כ יודעת להתמודד איתו ומורידה את המכשול.
מה למדת על היכולות שלך? "מאז ומעולם שנאתי את עצמי. אפילו חשבתי לצאת מהעולם. למדתי שאני עם איכות.
גיליתי הרבה דברים:
- למרות שפגעו בי, אני לא יכולה לפגוע באנשים. לא איימתי ולא הרמתי יד על אנשים.
- למרות שאני יכולה לקנא באנשים, אני משתדלת לשבח אותם.
- אני עדינה, אבל עד למקומות שמלכלכים. אני יודעת לעמוד על הזכויות שלי.
- ההורים שלי מכבדים אותי, מעריכים אותי ומבינים אותי.
- אני לא מרוצה מביה"ס אבל אני מרוצה מהחיים. מצאתי אהבה אמיתית, הקשר עם ההורים התחזק, קבלתי החלטות שנובעות מניסיון, אני מתחילה להכיר את עצמי בצורה יותר מכבדת ולא מזלזלת כבעבר.
איך היית רוצה שהתפתחויות אלו ימשיכו?
חשוב לי השם שלי בחברה, איך אני נראית. היום אני מבינה שהייעוצים לא עוזרים אם את לא מכירה עצמך. חשוב להכיר את עצמך כדי לקבל את עצמך.
זהו חלק קטן מטיפול משפחתי שנעשה בהשראת הגישה הנרטיבית לטיפול שנבנתה ופותחה ע"י מייקל ווייט ז"ל מאוסטרליה ודיוויד אפסטון מניו זילנד.
בהמשך לדברים שכתבתי על הרעיון ודרך העבודה הנקראת "החצנה" (ראה במאמר על "רועי וההפרעות"), אני רוצה להרחיב כאן על הרעיון של הרחבת סיפורים מועדפים.
כאשר אנשים מתייעצים עם מטפלים הם מספרים סיפורים; הם מדברים על ההיסטוריה של הבעיות, קשיים או דילמות שהביאו אותם לטיפול, והם מספקים דווח על מה שהוביל אותם להחלטה לחפש עזרה. בעשותם זאת, אנשים מקשרים את אירועי חייהם ברצפים הנחשפים לאורך זמן בהתאם לעלילה או נושא. נושאים אלה לרוב משקפים אובדן, כישלון, חוסר יכולת, חוסר אונים או טיפשות. יחד עם זאת, אנשים מתייחסים לדמויות המופיעות בסיפור, והם חולקים עם המטפלים את מסקנותיהם גם על זהותם של אותן דמויות וגם על מניעיהם, כוונותיהם, והאפיונים האישיים שלהם. שיחות עריכה מחדש מזמינות אנשים להמשיך לפתח ולספר סיפורים על חייהם, אבל הם גם עוזרים לאנשים לכלול חלק מהאירועים והחוויות היותר זנוחים אך המשמעותיים בפוטנציה לתוך קווי הסיפור הדומיננטיים שלהם. אירועים וחוויות אלה יכולים להיחשב כ"יוצאי דופן" (unique outcome) או "יוצאים מהכלל" (exceptions).
אותם אירועים יוצאי דופן או יוצאים מהכלל הם המספקים נקודת התחלה לשיחות עריכה מחדש. הם מספקים נקודת כניסה לסיפורים אלטרנטיביים על חיי אנשים, אשר בתחילת שיחות אלה, היו בקושי נראים. המטפל נותן אפשרות להתפתחות של אותם קווים סיפוריים אלטרנטיביים ע"י הצגת שאלות אשר מעודדות אנשים לגייס את החוויות שחוו, לתרגל את דמיונם, ולספק את משאבי יצירת המשמעות שלהם. אנשים נעשים סקרנים ומוקסמים לגבי החלקים המוזנחים של חייהם ומערכות היחסים שלהם, וככל ששיחות אלה ממשיכות, אותם קווים סיפוריים מועשרים ומושרשים באופן יותר משמעותי בהיסטוריה, ומספקים לאנשים בסיס ליוזמות חדשות להתייחסות לבעיות, קשיים ודילמות בחייהם.
לצורך כך, אני כמטפלת מקשיבה בדרך אותה מייקל ווייט "הקשבה כפולה". אני מקשיבה לסיפור הבעיה איתו מגיע המטופל, אך בעת ובעונה אחת, מפנה את ההקשבה לחלקים הנראים לעיתים שוליים, זנוחים, או שאינם תואמים את מה שסופר ע"י המטופל כמרכזי. כך למשל, כאשר אורלי דיברה על חווייתה את היחסים במשפחתה כמאופיינים ע"י נתק, הבטתי בפניה ואלה אמרו כאב, מצוקה ואי שביעות רצון. ראיתי אמירה זו וסימנתי אותה בתודעתי ומאוחר יותר ציינתי שראיתי כאב בפניה כאשר דיברה על כך, האם יכול להיות שפרוש הדבר שהייתה רוצה משהו אחר ביחסים עם הוריה. אורלי הודתה בכך כשדמעות בעיניה. מכאן ניתן היה להרחיב את השיחה ולשאול איזה דפוס יחסים הייתה מעדיפה שישרור בינה להוריה וכאשר אמרה שהייתה רוצה קרבה וכבוד, ניתן היה להרחיב זאת עוד ולומר שההנחה שלי היא שאם רוצה קרבה וכבוד, זו עדות לכך שחוותה בזמן כלשהו חלקים של קרבה וכבוד, בין אם במערכת היחסים עם הוריה ובין אם במערכות יחסים אחרות. תשובתה הייתה חיובית ואז בקשתי לשמוע על חוויות אלו. ההורים שהיו עדים לשיחה זו, נזכרו בזמנים בהם חוו סוג כזה של יחסים וכן הלאה. עצם הרחבת השיחה על המשאלה של אורלי לסוג אחר של יחסים עם הוריה, אפשר את הרחבת הסיפור המועדף שלה ושל ההורים על היחסים ביניהם. כמובן שהיו פתחים רבים נוספים לסיפורים מועדפים כמו למשל, האמירה של האם שהיא מקפידה לשמור על קשר עם בתה ולא משתפת פעולה עם הנתק, או ההודעה של האב על החלטתו "לזרום עם בתו ולסמוך עליה". למעשה התזכורת המתמדת שלי לעצמי להקשיב לא רק לסיפור הבעיה אלא לסיפורים אחרים, גם אם מופיעים בצורה מרומזת, מאפשרת לזהות, לסמן ולהרחיב את אותם פתחים ובכך ליצור הזדמנויות להרחבת הפתחים הללו לסיפורים מועדפים שעשויים להחליף את אלה שהביאו עימם מצוקה וקושי.
על הדרכים הרבות והשונות להרחבת כיוונים מועדפים אכתוב בקרוב.